בספרה "נשים שאוהבות יותר מידי, ומחכות שהוא ייטיב את דרכיו" מרבה המחברת, רובין נורווד , "לטעות" בנמענות שלה: לכאורה מדובר על קבוצה מובחנת של נשים המכורות לאהבה יתירה, והן אלו האמורות לזהות את עצמן כנגועות בתופעה, ולבודד את עצמן מנוהגן של נשים שאינן סובלות מההפרעה הזו. אך ברגעי שלהוב ספרותיים , ברגעי ההזדהות העמוקים היא פתאום פונה ל"נשים" ולעיתים קרובות ל"אנחנו הנשים".
לי, כמי שמתעסקת בתחום של התמכרות לאשליית אהבה , ההבדלים הללו אומרים המון על כל מה שנורווד לא רצתה לכתוב אודותיו. משום שמה שהיא לא רצתה לכתוב אודותיו מצוי עדין בשיא הקונסנזוס התרבותי והחברתי : העובדה ש"אהבת אישה" היא בפועל - הקרבה עצמית לשמה.
זהו הספר הכי ממוקד בנושא צורות חולניות של אהבה שנתקלתי בו. בוודאי בעברית, ובוודאי במסגרת ספרות הסיוע העצמי. כספר המיועד לקריאה של "האישה הסבירה" הוא בגדר מהפיכה ממש.
בעדינות שאין לה שיעור מצליחה נורווד לקלף ולעקוף את השאלה הבעייתית ביותר: מה פירוש לאהוב יותר מידי? היכן בדיוק עובר הגבול בין מה שנתפס כ"נורמלי" ומה שמוגדר כפתולוגי?
שכן, מבלי משים נפרשת בספר הזה תמונת פניה של האהבה הרומנטית כאידיאל שמחיר המימוש שלו הוא הרס חייהן של נשים.
כאילו מבלי משים , מושם אידיאל ההקרבה העצמית למען הזולת למבחן פסיכולוגי מעמיק ונוקב שבו מתברר כי אהבה רבה מידי פירושה הפרקטי והיומיומי : התמכרות.
נורווד מגדילה לעשות: היא נכנסת לתוך בתיהן של המכורות לאהבה רבה מידי, חושפת את ילדותן הטראומטית. ילדות בה הן למדו ליצור קישור ראשוני בין הצורך הלגיטימי , המובן מאליו שלהן באהבה ההורית- ובין האופן הטראגי בו הצורך הזה לא נענה ואף הומר בהתעלמות, התנכרות, דחיה ואפילו ניצול.
היא מראה נדבך על גבי נדבך , כמו בנוסחה מתמטית את ההיגיון הנפשי המיוחד במינו שגורם למכורה לשחזר שוב ושוב את דרמת הדחייה של חייה עם גבר או גברים.
וזה לא משנה אם מדובר בגבר אחד או בגברים רבים - זה משנה שאת אוהבת יותר מידי, ושמערכת היחסים מחוץ לשליטה שלך. דפוס השחזור של המבנה המקורי הוא הדבר שהופך אישה למכורה לאהבה.
נורווד גם מראה את הצד השני של האהבה הרבה מידי : הנמלול הרגשי , האדישות שנוסך במכורה קשר בריא ומזין.
כפרקטיקה של טיפול וגמילה היא ממליצה על קבוצות תמיכה, עיסוק ברוחניות ופניה לאגודות שעניינן סיוע לתלויי יתר או בני משפחה של אלכוהוליסטים (נורווד מביאה ממצאים לפיהם רבות מהמכורות לאהבה הן בנותיהן של אלכוהוליסטים ואכלניות כפייתיות)
יתכן, אם כך , שמדובר בדפוס נלמד של התמכרות, או בחינוך מילדות להיות קו- דיפנדנטית (מתמכרת מסייעת): הגבר מכור לאלכוהול או סמים - ואילו אשתו מכורה לו.
וכאן , למעשה , טמון מה שהכי חסר לי בספר הזה: היציאה מהפתולוגי אל הנורמטיבי.
לדעתי ספרה של נורווד עצר היכן שהוא את התנופה הנהדרת שלו רגע לפני האמירה המלאה : זו שמחברת בין האישי ובין הפוליטי.
זו שממשיכה לשאלה הבאה: איך זה שכל כך הרבה נשים מבינות כל כך חזק את משמעותה של האהבה במונחים של הקרבה עצמית?
מדוע מהות הנשיות נתפסת כמתן חסות רגשית לנצרך תמידי - לא משנה באיזה מחיר וככל שזה כואב יותר זה עמוק, אמיתי וחשוב יותר...מדוע ברור לכל כך הרבה נשים שבעל או חבר או אהוב הוא סוג של חוסה הזקוק לטיפול תמידי.
נורווד רק מרמזת על הכיוון הזה.
היא עושה עבודה מופלאה כל זמן שמדובר בפתולוגיה מאובחנת ומוגדרת אבל ברגע שצריך להוציא משם אמירה תרבותית , שם היא הופכת לאשת מדע שמרנית שמגבילה את עצמה לתחומה בלבד: היא מרשה לעצמה רק פליטות קטנות של תת מודע בדמות "טעויות" הגוף האלה שצוטטו בראשית הסקירה...
"נשים האוהבות יותר מידי"
"נשים"
"אנחנו הנשים"...
ככה, בקטנה.
רובין נורווד. נשים שאוהבות יותר מידי, ביתן, 1988
לי, כמי שמתעסקת בתחום של התמכרות לאשליית אהבה , ההבדלים הללו אומרים המון על כל מה שנורווד לא רצתה לכתוב אודותיו. משום שמה שהיא לא רצתה לכתוב אודותיו מצוי עדין בשיא הקונסנזוס התרבותי והחברתי : העובדה ש"אהבת אישה" היא בפועל - הקרבה עצמית לשמה.
זהו הספר הכי ממוקד בנושא צורות חולניות של אהבה שנתקלתי בו. בוודאי בעברית, ובוודאי במסגרת ספרות הסיוע העצמי. כספר המיועד לקריאה של "האישה הסבירה" הוא בגדר מהפיכה ממש.
בעדינות שאין לה שיעור מצליחה נורווד לקלף ולעקוף את השאלה הבעייתית ביותר: מה פירוש לאהוב יותר מידי? היכן בדיוק עובר הגבול בין מה שנתפס כ"נורמלי" ומה שמוגדר כפתולוגי?
שכן, מבלי משים נפרשת בספר הזה תמונת פניה של האהבה הרומנטית כאידיאל שמחיר המימוש שלו הוא הרס חייהן של נשים.
כאילו מבלי משים , מושם אידיאל ההקרבה העצמית למען הזולת למבחן פסיכולוגי מעמיק ונוקב שבו מתברר כי אהבה רבה מידי פירושה הפרקטי והיומיומי : התמכרות.
נורווד מגדילה לעשות: היא נכנסת לתוך בתיהן של המכורות לאהבה רבה מידי, חושפת את ילדותן הטראומטית. ילדות בה הן למדו ליצור קישור ראשוני בין הצורך הלגיטימי , המובן מאליו שלהן באהבה ההורית- ובין האופן הטראגי בו הצורך הזה לא נענה ואף הומר בהתעלמות, התנכרות, דחיה ואפילו ניצול.
היא מראה נדבך על גבי נדבך , כמו בנוסחה מתמטית את ההיגיון הנפשי המיוחד במינו שגורם למכורה לשחזר שוב ושוב את דרמת הדחייה של חייה עם גבר או גברים.
וזה לא משנה אם מדובר בגבר אחד או בגברים רבים - זה משנה שאת אוהבת יותר מידי, ושמערכת היחסים מחוץ לשליטה שלך. דפוס השחזור של המבנה המקורי הוא הדבר שהופך אישה למכורה לאהבה.
נורווד גם מראה את הצד השני של האהבה הרבה מידי : הנמלול הרגשי , האדישות שנוסך במכורה קשר בריא ומזין.
כפרקטיקה של טיפול וגמילה היא ממליצה על קבוצות תמיכה, עיסוק ברוחניות ופניה לאגודות שעניינן סיוע לתלויי יתר או בני משפחה של אלכוהוליסטים (נורווד מביאה ממצאים לפיהם רבות מהמכורות לאהבה הן בנותיהן של אלכוהוליסטים ואכלניות כפייתיות)
יתכן, אם כך , שמדובר בדפוס נלמד של התמכרות, או בחינוך מילדות להיות קו- דיפנדנטית (מתמכרת מסייעת): הגבר מכור לאלכוהול או סמים - ואילו אשתו מכורה לו.
וכאן , למעשה , טמון מה שהכי חסר לי בספר הזה: היציאה מהפתולוגי אל הנורמטיבי.
לדעתי ספרה של נורווד עצר היכן שהוא את התנופה הנהדרת שלו רגע לפני האמירה המלאה : זו שמחברת בין האישי ובין הפוליטי.
זו שממשיכה לשאלה הבאה: איך זה שכל כך הרבה נשים מבינות כל כך חזק את משמעותה של האהבה במונחים של הקרבה עצמית?
מדוע מהות הנשיות נתפסת כמתן חסות רגשית לנצרך תמידי - לא משנה באיזה מחיר וככל שזה כואב יותר זה עמוק, אמיתי וחשוב יותר...מדוע ברור לכל כך הרבה נשים שבעל או חבר או אהוב הוא סוג של חוסה הזקוק לטיפול תמידי.
נורווד רק מרמזת על הכיוון הזה.
היא עושה עבודה מופלאה כל זמן שמדובר בפתולוגיה מאובחנת ומוגדרת אבל ברגע שצריך להוציא משם אמירה תרבותית , שם היא הופכת לאשת מדע שמרנית שמגבילה את עצמה לתחומה בלבד: היא מרשה לעצמה רק פליטות קטנות של תת מודע בדמות "טעויות" הגוף האלה שצוטטו בראשית הסקירה...
"נשים האוהבות יותר מידי"
"נשים"
"אנחנו הנשים"...
ככה, בקטנה.
רובין נורווד. נשים שאוהבות יותר מידי, ביתן, 1988
נורית הדרי
עורכת התוכן באתר "הגר" - הבית שלך לארוטיקה, זוגיות , יחסים.
www.hgr.co.il
מנהלת פורום "התמכרות נשים לאשליית אהבה" בפורטל תפוז.
עורכת התוכן באתר "הגר" - הבית שלך לארוטיקה, זוגיות , יחסים.
www.hgr.co.il
מנהלת פורום "התמכרות נשים לאשליית אהבה" בפורטל תפוז.
